החלמתי לחלוטין משבץ מוחי
עברתי שבץ מוחי במאי 2016. אני, מכל האנשים שאני מכירה, חליתי! כל מי שמכיר אותי היה בהלם בגלל שאני תמיד אכלתי בריא, לכאורה, ואני חשבתי שאני בריאה. נהגתי לאכול את התזונה המקובלת – אכלתי דגנים (דגנים מלאים, כמובן) אפיתי את הלחם שלי בעצמי, הכנתי את הגרנולה שלי, שתיתי מיץ גזר טרי טבעי כל יום – לא אכלתי בשר אדום וגם לא שומן.
אז ככה הגעתי לבית החולים. היה לי מושג קל על מה שקורה איתי, אבל בעיקר סירבתי להאמין. לא יכולתי להאמין שאני עוברת שבץ מוחי, ואני אומרת עוברת בגלל שזה התחיל כשעוד הייתי בבית. ישבתי במשרד שלי בבית ודברתי עם בעלי. פתאום התחלתי להרגיש שחצי מהפנים שלי רותחות. זה היה מן חום מוזר – אחר. הרגשתי כאילו שנוזל חם נשפך על ראשי. אמרתי את זה לבעלי והוא הציע שנצא החוצה ונלך קצת. באותו הזמן היו לי גלי חום ולתומי חשבתי שזה עוד סוג של גל... כשיצאנו מהבית הרגשתי איך הזרוע שלי הופכת כבדה ולא יכולתי לדבר ברור. נכנסו בחזרה הביתה ושכבתי על הספה. לקחתי את ה-iPad - שלי והתחלתי לחפש באינטרנט מה משמעות הסימפטומים. גיליתי שאני עוברת כרגע שבץ מוחי. אמרתי לבעלי שייקח אותי מיד לבית החולים (אנחנו גרים כ-7-10 דקות מבית החולים). איך שהגעתי לבית החולים קבלו אותי, ההליכה שלי החלה להיות יותר ויותר כבדה ואיטית ולא יכולתי להרים את הזרוע שלי בכלל. אשפזו אותי ל-4 ימים.
כשהייתי
בבית החולים לא ידעתי מה באמת המצב שלי. אני חשבתי לתומי
שאני הולכת לבית החולים, יתנו לי איזו תרופה וישחררו אותי
הביתה. לא. הלחץ דם שלי היה סופר גבוה! הוא היה 189/220.
בדקו אותי, והפכו אותי וביררו פרטים ושאלו שאלות ונתנו לי
תרופה להוריד את הלחץ דם. הרופאים והאחיות בקשו ממני לא
לקום מהמיטה אלא רק עם עזרה. אני? עזרה בלקום מהמיטה? אני
רגילה להתקלח מספר פעמים ביום ולדאוג לצורה החיצונית שלי,
ועכשיו אני תלויה באחרים? ולא רק תלויה באחרים - גם תלויה
במתי שנוח להם לעזור לי... עדיין לא ידעתי עד כמה המצב שלי
חמור. העבירו אותי למחלקה ואחרי שכולם עזבו אותי לבד קמתי
כי רציתי ללכת לשירותים. כמעט נפלתי כי רגל אחד לא שיתפה
פעולה. אחזקתי בדלת ובקירות ואז זה נקלט אצלי. עברתי שבץ
מוחי. לא יכולתי לשטוף ידיים. יד אחת לא שיתפה פעולה.
הייתי צריכה להחזיק במעקה באמבטיה כדי שלא אפול. היה לי כל
כך קשה, אבל חזרתי למיטה ואז זה נקלט אצלי. אני אהיה
נכה... סבא שלי עבר שבץ מוחי וחי כנכה את שנותיו האחרונות.
הוא מת שנתיים לאחר מכן.
הייתי מבוהלת. מפוחדת ולבד בתוך
הגוף שלי.
חשבתי על העבודה שלי – שאני כל כך אוהבת – אני
משתמשת באצבעות שלי כי אני מדפיסה במחשב כל היום. כיצד
אוכל לעבוד עם יד אחת? איזה סוג של התאמות אצטרך לעשות?
למה דווקא אני???
באחת
הלילות אח נכנס לחדר וישב לידי אחרי שכל המבקרים הלכו
הביתה. אמרתי לו שאני לא יכולה לתפוס את זה כי אני תמיד
שמרתי על תזונה "בריאה" – לא לאכול שומנים, אכלתי הרבה
פירות וירקות ודגנים מלאים, הכנתי את הריבה שלי ואף פעם לא
אכלתי אוכל מעובד... לא היתה לו תשובה, אבל הוא אמר לי
משפט שנשאר טבוע אצלי: "למוח יש דרכים משלו ליצור חיבורים
חדשים במקום אלו שמתו." חשבתי על המשפט הזה כל הזמן. כל
הזמן. אנשים באו לבקר אותי ואני לא הייתי בחדר איתם. אני
הייתי בתוך המחשבות – חושבת על המשפט הזה. למחרת נתנו לי
הליכון כדי שאוכל לקום מהמיטה וללכת קצת במחלקה. שתיים
מבניי באו לבקר אותי, והשלישי, שגר קצת רחוק לא יכל להגיע
עד לסוף השבוע. עד אז הוא כל כך דאג שהוא לא יכל לתפקד
בעבודה בגלל המחשבה שאמא שלו תיהיה מוגבלת נכה.
בבית
החולים רצו לשחרר אותי למוסד לשיקום. משום מה לא היה מקום
במוסד לשיקום ואז שלחו אותי הביתה עם כמה מספרי טלפון כדי
ליצור קשר עם מרכזי שיקום אמבולטוריים כדי לעשות טרפיה.
באתי
הביתה עם ההליכון, התרופות והמשפחה שלי, חוץ מהבן שעוד
צריך היה להגיע. כשהוא הגיע נסעתי עם בעלי לקבל אותו. כל
המשפחה הייתה איתי כל השבוע וכולם ידעו מה המצב שלי ולא
אמרו דבר, אבל הוא, שלא ראה אותי – כל כך דאג שזה שיגע
אותו. אז פגשתי אותו בשדה התעופה ונסענו יחד הביתה. כשהוא
הגיע הביתה ראה שיש לי הליכון. הוא לקח אותו וזרק אותו
מהבית החוצה. הוא אמר: "את תתחילי ללכת עם מקל הליכה ואולי
אפילו לא, אבל לא עם הליכון."
כמה ימים
לאחר מכן, כולם עזבו ונשארתי לבד עם בעלי ,הבן
שעדיין גר בבית ומקל ההליכה. קבעתי תורים לכל מרכזי השיקום – שיקום
לזרוע-יד, שיקום לרגל ושיקום לדיבור. הלכתי לפגישות עד
שהביטוח הודיע לי שאין כיסוי יותר. כשהייתי בפגישת שיקום
לרגל – המטפלת שאלה אותי מה השאיפה שלי לפי המצב שלי –
ואני עניתי לה שאני רוצה ללכת על עקבים. היא הסתכלה עלי
ואמרה לי – בואי ניפטר מהמקל הליכה קודם... היה לי קשה.
בעלי קנה לי משחקים כמו בגן ילדים כדי לעשות תרגילים עם
האצבעות, פאזלים, חרוזים וצעצועים. נרשמתי למכון להתעמלות
כדי שאוכל להמשיך לעשות את התרגילים לאחר שהטיפולים נגמרו.
עבדתי קשה מאד, אבל כאב לי כל הגוף. כל כך כאב. הייתי לי
חולשה נוראית בזרוע. בקושי יכולתי לחפוף את הראש כי
כשהרמתי את הזרועות כאב לי נורא. הייתי מתקלחת בישיבה,
פחדתי נורא ליפול. ניסיתי לעשות את עבודות הבית אבל הייתי
מרגישה תשושה נורא. הייתי עושה כלים ולאחר שטיפת שתי צלחות
הייתי חייבת לשכב. לא יכולתי לתפקד. אם לקחתי את הכלב
לטיול – רק היה לי רצון כי לא יכולתי ללכת רחוק והייתי מיד
צריכה לחזור הביתה. הייתי מוכרחה להחלים מהר. עכשיו.
מיד!!!
התחלתי
לחפש באינטרנט מידע על התרופות שנתנו לי ועל המצב שלי. אני מאמינה
גדולה בתזונה, שיפור עצמי, מוטיבציה
וכוחו של האחד.
אחת
התרופות שנתנו לי הייתה מסוג סטתין. בבית החולים הובחנה
אצלי היפרליפידמיה. הסטתין היה אמור להוריד לי את
הכולסטרול. אני הייתי צריכה לקחת כדור אחד לפני השינה כל
ערב. הכדורים היו מונחים על השולחן לילה ליד המיטה.
בזמן
המחקר שעשיתי על סטתין ועל שבץ מוחי מצאתי את התצהיר של
פרופסור טים נואקס. הקשבתי ביו-טיוב לכל הסרטונים שלו.
נרשמתי לאתר DIETDOCTOR
ולמדתי על סטתין ועל כולסטרול. הקשבתי לספרים:
The Great Cholesterol Myth
וגם לספר
Grain Brain.
החלטתי לא לקחת את התרופות יותר. פחדתי כל כך כי קראתי
באתר מסוים שאנשים שעברו שבץ מוחי יכולים לקבל עוד אחד אם
הם לא לוקחים את התרופות. אבל לא היה אכפת לי. הרגשתי כל
כך רע... הכל כאב לי. אני חשבתי שאוכל להבריא, אבל במקום
זאת המצב ניהיה יותר גרוע. לא ידעתי אם זה היה בגלל התרופות או
מדוע, אבל כמו בכל דבר, החלטתי להעלים את זה. קבעתי תור
לרופא ועשיתי כל מיני בדיקות וגם בדיקות דם. קבלתי את התוצאות והכל היה
נורמאלי.
בינתיים, למדתי על הדיאטה הקיטוגנית והחשיבות של הקיטונים במוח. החלטתי שאני רוצה קיטונים בגוף שלי.
וכשישבתי ועשיתי הערכה
של התזונה הקודמת שלי למדתי שהשבץ היה תוצאה ישירה של
תזונה ללא שומנים ומרובת פחמימות. למדתי על פחמימות,
סוכרים ושומן. בהתחלה היו לי המון ספקות ופחדתי לאכול הרבה
שומן, אבל הבן הבכור שלי, שהוא מתעמל ו-bodybuilder
אמר לי – "אמא, תסמכי על השומן. אל תפחדי מהשומן, ואם את
רוצה להוריד יותר במשקל – תאכלי יותר שומן." חשבתי לעצמי
שאם אנשים שמנפחים שרירים עושים את הדיאטה הזו ויש וזה
עוזר להם להשיג תוצאות – אני אולי אוכל לשקם את עצמי.
אם לפני
האירוע, התזונה שלי הובילה אותי צפונה, עכשיו, עם השינוי
הזה – הלכתי דרומה. שינוי מוחלט של 180 מעלות.
התחלתי
לאכול לפי התזונה הקיטוגנית והחלטתי להפסיק לקחת את
הסטתין. שכבתי במיטה בלילה, ולפני שאני לוקחת את הכדור
הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עלי בחזרה. שמתי אותו במגירה
ונתתי את גופי לאלוהים שיעשה את ההחלטה בשבילי. ידעתי שאני
עושה את כל מה שביכולתי. התרופה לא תנצח אותי ונרדמתי.
בבוקר
כשהתעוררתי חשבתי שמשהו עומד לקראת בגלל שלא לקחתי את
התרופה. אבל לא. הכל היה עדיין אותו הדבר.
התזונה
שלי כללה, (ועדיין כוללת) בין השאר, שמן קוקוס, אבוקדו,ביצים, שמן
MCT וקפה. הוצאתי
את כל הדגנים והפחמימות מהתזונה שלי. התחלתי לאכול יותר
בשר (קודם לא אכלתי כמעט בשר ומדי פעם אולי חתיכת עוף),
ביצים וירקות כמו תרד וקייל (אני לא יכולה לאכול ולשתות
דברי חלב אז זה לא כלול בתזונה שלי).
לאחר
כשבועיים הרגשתי כאילו שקסדה הוסרה מהראש שלי. הכל ניהיה
כל כך ברור. זכרתי דברים ושמות. אני חשבתי ששכחה היא חלק
מההתבגרות. לא, לגמרי לא. עוד כמה שבועות עברו והאצבעות שלי
התחזקו, יכולתי לסגור את היד, לגעת בזרת
עם האגודל, ובעצם
אפילו להדפיס במחשב. בהתחלה זה היה ממש לאט, אבל התאמנתי
הרבה.
בלי לשים לב איך, הכאב נעלם
יחד עם כל כך הרבה סימפטומים שלקחתי אותם כמובנים מאליהם,
כחלק מההתבגרות, מהגנים והתורשה. בכל מקום בו קוראים
באינטרנט על אנשים שעושים את הדיאטה הקיטוגנית – הם עושים
זאת כדי להוריד במשקל. זו לא היתה המטרה שלי. כן, לא אשקר.
ירדתי 28.5 קילו, ותופעת הלוואי הזו הייתה מאד נחמדה...
אבל, האמת, שיניתי את התזונה שלי כדי לרפא את המוח שלי.
וזה אפשרי. התזונה
הקיטוגנית עוזרת להבריא מהר – ואני הוכחה לכך. לעולם לא אחליף את התזונה
הקיטוגנית בשום תזונה אחרת בעולם.
אני חושבת
שהרופאים ביו-טיוב שמלמדים על
התזונה הקיטוגנית, הקיטונים,
על
צום לסירוגין ועל סוכר עושים שירות שלא יסולא מפז לאנושות.
היום אני הולכת בלי מקל הליכה, על עקבים גבוהים!
מידע חשוב
בריאות זהו הדבר החשוב ביותר בחיים!
למוח יש דרכים משלו ליצור חיבורים חדשים במקום אלו שמתו.